הרגע הספציפי הזה בנצח
שטיחים אדומים, מסעות פסיכדליים, טראומה והתעוררות - המסע הרוחני במאה ה-21 לא נראה בכלל כמו שחשבתם
"הרגע הספציפי הזה בנצח" הוא לא מדריך להארה - אלא יומן חשוף, פרוע ולא מצונזר של מה שקורה כשהחיים פורצים את כל החומות של המוכר. קיץ ברבנר, עיתונאי שהפך למחפש רוחני, מזמין אתכם למסע אישי ועמוק שבו נשזרות טראומות ילדות, שטיחים אדומים, חקירות פסיכדליות ותובנות רוחניות - פסיפס של תודעה. מרגעי הארה ראשונים על ספה ישנה במדבר ועד חזיונות שצמחו מתוך אייאוואסקה בג'ונגלים של אמריקה הלטינית - כל קטע בספר מציג את החוויות שברבנר עבר, בהצצות אל המעמקים שבתוך הנפש ואל מה שמעבר, וחושף את הדרך שבה חזר כדי לספר. זו לא הגרסה המצוחצחת של רוחניות - אלא האמת המבולגנת, המפחידה והיפה של להתעורר באמצע החיים ולגלות - שהיית "זה" כל הזמן.
קטעים מהספר פורסמו בכתבי עת שונים ביניהם "בין סגול ובין תכלת" ו-"תה וסימפטיה", הוקראו בערבי שירה ברחבי הארץ, והופיעו בתערוכת “מילה” בגלריה לאמנות בבת-ים.
התעוררות תודעתית לא נראית כמו בסרטוני יוטיוב עם בחורה על קצה הר שעושה "נמסטה". עבורי, זו הייתה חוויה מפתיעה - לא בהכרח ממלאת אושר, כמו שדמיינתי אותו. לא היו שם קונפטי, לא מלאכים, לא קוקטיילים מבעבעים של דופמין. זה הרגיש יותר כמו ניסיון לפתור תשחץ מורכב - מאמץ, כישלונות, ואז פתאום, רגע אחד שבו הכל מתבהר. "אהה... וואלה, זה מה שזה היה כל הזמן".
המסע שלי התחיל, או לפחות קיבל נקודת ייחוס, על ספה דהויה באמצע המדבר. כלומר, הוא כנראה התחיל הרבה לפני - אולי עם המפץ הגדול. אבל בגיל 28, בפסטיבל, אחרי ילדות שראיתי כגיהנום, קריירה נוצצת ושנים של דיכאון, משהו השתנה. הבנתי שהסתובבתי כל הזמן עם אמברקס מורם - התעצבנתי על הרכב שלא זז, ורק עכשיו קלטתי שזה אני. הסתובבתי בבית לחפש את עצמי, ואז הבנתי - אני זה שחיפשתי. והייתי כאן כל הזמן.
מאז, המסע נמשך למחוזות הזויים, מרגשים וגם בנאליים - ובהם, אולי לראשונה, ראיתי את הקסם שבבריאה. חוויתי שיאים מקצועיים ופרידות, אהבות ושברונות. יצאתי למסע של שנה באמריקה הלטינית - סן פדרו, איוואסקה, פטריות, אסיד. כל אלה הפכו לחלק בלתי נפרד מהדרך.
"הרגע הספציפי הזה בנצח" הוא אוסף הבזקי תודעה - תובנות של חמש בבוקר, קפיצות בין זמנים, מראות, מקומות. אין כאן עלילה סדורה. הביוגרפיה שלי רק מספקת רקע - צלחת פטרי שעליה צמחו זרעים של התעוררות.
הספר נכתב ברובו לאחר שפרצה מלחמת "חרבות ברזל". במקרה (או שלא) הייתי בחווה אקולוגית מול הכנרת, ובלי תכנון - ניתקתי קשר, עזבתי את התקשורת, בקושי אכלתי, והפנמתי לתוך עצמי. אז אולי, בסכל זאת, התעוררות תודעתית באמת מתרחשת מול נוף לים. כנרת.
קטעים נבחרים
משמר המפרץ של טרומן: איך לצאת מכלוב הכסף
הוליווד לא קיימת, וגם בר רפאלי לא נראית כמו בר רפאלי. הכל מין פייק ניוז כזה שאיבד את הקשר למקור. ייצוגים של ייצוגים, שמה בכלל הם מייצגים? חייתי בכלוב הכסף שבניתי לעצמי. בכלוב הכסף של האישיות שלי. אפילו לא כלוב זהב, לא חייתי בעושר מופלג. אבל חייתי איזה חלום, חלום שבניתי לעצמי בראש. חלום שבפועל שייך לבנק, חלום ממושכן. על זוהר, השקות, פרמיירות ושטיחים אדומים. אירועים שבפועל הם לא באמת זוהרים או אפילו יוקרתיים. שמפניה של 50 שקל, שגם ממנה מוזגים לי רבע כוס, וכריכון או איזה טוסט מפונפן עם גבינה. הכל כל כך ארצי.
חייתי בכלוב של כסף, שמכרו לי מגזינים צבעוניים ועורכי פוטושופ מוכשרים, כתבי וידאו עם הומור שופע וסלבריטאיות בשמלות שהן עוטות בשת"פ מסחרי. החלומות שלי לא היו שלי. הם נמכרו לי על ידי אנשי מכירות ממולחים לפני שבכלל ידעתי שיש דבר כזה מכירות. זה היה נראה לי זוהר, כילד רוסי בן 12, שרק רוצה לברוח מהמציאות היומיומית שלי בעיירה אכזרית ועבשה. וזה היה מספיק קרוב, ומספיק רחוק כדי להיות החלום. חלום בר השגה. הפעלתי מנועים וטסתי. בהתחלה זה לא היה פשוט, אבל מרגע שעליתי על הגל פשוט גלשתי עם רוח התקופה.
לאט לאט הים הפך יותר עמוק, והתרחקתי מהחוף, גם השמש החלה לרדת. אבל אני עוד הייתי על הגלשן. כי עכשיו כבר ידעתי לגלוש. זה הדבר העיקרי שידעתי לעשות. היחיד אולי. עם בלונד שרוף, מגניב כזה, כמו של הגולשים שעל המסך וחיוך צחור מאוזן לאוזן. תמיד יש לאן לשאוף, כך המערכת בנויה. גולש מוכשר יותר, וירטואוז יותר. רץ יותר בסלואו מושן, עם בגד ים אדום יותר, על החול באולפן.
הכל הרי אולפן, ענקי. שגם אני, אני חושב שאני מבחין בו בתאורנים והצלמים מאחורי עצי הדקל. יש עוד צלמים ועוד תאורנים שמצלמים אותי כשאני שם לב לתאורנים ולצלמים. ריאליטי ענק. ואני גם טרומן, וגם הצלמים, והצלמים של הצלמים וגם האח הגדול.
להבין את האינסוף: אני, הילטר ונוזל זרע כמחשבות של אלוהים
כולנו אחד. לא כמטאפורה, לא כרעיון, לא כקלישאה היפית. אלא פיזית. מטאפיזית. מטא, מטא, מטא-פיזית. כולנו אותה תודעה, אותו יצור, אותו אלוהים שחווה את עצמו סופרפוזיציה, בכל האפשרויות במקביל. אותה ישות שיכולה הכל, פאקינג הכל, כולל הכל. כל מה שאפשר לחשוב עליו במוח האנושי הקטן שלנו, שאי אפשר לחשוב עליו - כל האפשרויות מתממשות במקביל.
מיכלאנג'לו אמר פעם שהפסל שהוא חוצב באבן כבר נמצא בחתיכת הסלע הענקית; הוא רק חושף אותו. מוריד מגוש החומר כל מה שהוא לא הפסל "דוד". אלוהים הוא גם גוש האבן, גם מיכלאנג'לו וגם דוד. וכך גם כל פסל אפשרי שניתן לעצב מגוש האבן במקביל, כי אלוהים לא צריך לחצוב באבן כדי להיות דוד. או גוליית. או בודהה. או ישו. או קיץ שיושב מתחת לעץ. גם מי שקורא את השורות האלו, החתול, הנזירה במאה ה-16, או חתיכת אבן ממשית שממנה מיכלאנג'לו פיסל פסל ממשי - כלולים באותה אבן אינסופית של אפשרויות. הכל ממשי. והכל ב"דמיון" של אלוהים. כי גוש האבן שהוא אלוהים הוא לא "אבן". הוא המציאות עצמה, וחומר היצירה שלו הוא הכל: זכוכית, בשר, פלסטלינה, מחשבות, חשמל וכפכפים. אלוהים הוא החומר, והוא היוצר, והוא היצירה. והצופה. שנמצא בתוך היצירה, תוך כדי שהוא חוצב אותה. הכל בו-זמנית.
ומשעמם לו. גם לי היה משעמם אם הייתי יכול ליצור הכל. פאקינג הכל. ללא הגבלה. בו-זמנית. למעלה, למטה, ימינה, שמאלה, פנימה והחוצה ושוב פנימה, קטן יותר וגדול יותר. אם אין לך סוף - אין לך באמת חוויה של סוף - והיית פשוט "הכל". כל "סוף" שאנו חווים - נמצא שם רק רק כי אלוהים דמיין אותו. אבל המילה "הכל" כל כך חיוורת מול הכוליות של כל האופציות בו זמנית, הבלתי מוגבלות, של האינסוף שהמוח האנושי שלי לא יכול לקלוט.
ומשעמם לו. הוא רוצה חבר. אם אפשר בכלל לדבר במונחים של "רוצה", או "חבר", או "הוא", או כל מילה שמוח אנושי יכול להשתמש בה כדי לדמות את האלוהות. אבל קצת משעמם לשבת ככה בתוך גוש אבן ולהיות פעם אחת דוד ופעם אחת גוליית, ולדבר אחד עם השני, כשאתה יודע שאתה בתוך אותו גוש אבן. הצגת יחיד.
אז אלוהים היה צריך לשכוח. לרגע, לרגע אחד ספציפי אחד בנצח, לרגע הספציפי הזה בנצח, כי אין באמת זמן, שהוא לא באמת דוד, כדי לחוות את היצירה שהוא יצר מבפנים. שם הוא הכה לראשונה בסלע, עם האיזמל שלו, מטאפורית, ונסדק ממנו סדק - סדק שהוא כל הבריאה. ואוטומטית, בו ברגע, במפץ אחד גדול נוצרה כל החוויה האנושית, והכלבית, והחייזרית, והאבנית. וזו של השיננית שמטפלת לי - לעצמה - לאלוהים - באבן השן. ואז נוצר גוליית, כדי שתהיה דרמה, כדי שיהיה במי להילחם. והוא ממשיך לחוות את עצמו כדוד, וכגוליית. וכמי שכותב את הסיפור של דוד. ושל מיכלאנג'לו, ושל העוזר של מיכלאנג'לו שמביא לו את האיזמל. ושל המיליארדים שמביטים בפסל המרהיב הזה בעיניים, או דרך מגזין אמנות עם נייר כרומו 120 גרם, או דרך מסך הסמארטפון. אבל הכל אותה "אבן". הכל אותו חומר אלוהי. אותה תודעה שמשחקת עם עצמה, וחווה את עצמה ככול אדם שאי פעם נולד, או אי פעם יוולד, או שיכול היה להיוולד ביקום מקביל. כי בגוש האבן של אלוהים כל הפסלים האפשריים כבר קיימים.
כמו נקודה אחת של תודעה, של מודעות, של הכרה הנמצאת במרכזו של גוש האבן, שחווה "בכל פעם" - אם אפשר לנסח את זה כך - את עצמה ככל אחת מאינסוף האפשרויות של מה שניתן לעצב מהאבן הזו במקביל. של הקורבן, והרוצח, שישובים בגן עדן, על כוס תה קמומיל.
והרעיון של הכוליות של הקיום יותר רדיקלי מזה. הרבה יותר רדיקלי מזה. אינסופית יותר רדיקלי מזה. כי כשאתה יכול לעשות הכל, בנקישת אצבע - שאין לך - ושיש לך במיליון התגשמויות אנושיות, מהאדם הקדמון, דרך קליאופטרה ומארי אנטואנט ועד ג'פרי אפשטיין - אין באמת דבר כזה "רדיקלי". ליצור גרגר אבק זה מיידי וחסר מאמץ באותה מידה כמו ליצור טרילונטאלפים גלקסיות עם מיליארדי ציוויליזציות עם 7 או 12 מימדים. זה כמו מחשבה. אנחנו מחשבה של אלוהים. "מעניין איך זה היה להיות נערה בת 14 שמכורה לסמארטפון שלה", "מעניין איך זה להיות עבד בקולוניה בריטית ולסחוב תה על הגב 14 שעות ביום", "מעניין איך זה להיות ביבי". וזה נהיה רדיקלי, כי אין באמת דבר כזה "רדיקלי" בתפיסה של אלוהים - "מעניין איך זה להיות רוצח סדרתי שתופס נערה תמימה, ואונס ורוצח אותה ברכב שלו", ו"מעניין איך זה להיות נערה תמימה שנרצחת ונאנסת ברכב של רוצח מפלצתי". ואין לאלוהות תורת מוסר כמו שלנו, אין לה קונספט של רצון או צורך להימנע מסבל או להתרחץ באמבטיות של זהב. אין לה בכלל כלי מדידה. וגם אם לצורך העניין היה לאלוהים מטר אינסופי, סרגל בלתי נגמר, סרט-לייזר-מדידה קוסמי, והוא היה הולך לאורך כל היקום וסופר כמה מטרים יש מקצה לקצה, ומגיע למסקנה מסוימת - "זמיליונתאלפים מטר" - אז מה זה בכלל מטר?! כי גם הקונספט של מטר הוא חלק מאותו יקום, חלק מהכל, חלק מגוש האבן האינסופי. אם אלוהים היה מוציא את המטר מתוך הבריאה של עצמו, כדי לקבוע את הגודל האובייקטיבי שלה, מיידית, באופן אוטומטי, המטר היה נכלל בתוך הבריאה, כי לא יכול להיות משהו שהוא "מחוץ להכל".
אז מה זה גדול או קטן? במחי מחשבה אחת כל הזמיליונטאלפים מטר האלו הופכים למילימטר אחד בתוך יקום חדש. לגרגיר אבק על מסך מחשב של מישהו שמנסה לתפוס את הנצח במוחו המוגבל. מישהו שחי בתוך יקום שהמדענים שלו יכולים להעריך שכמות הכוכבים, בחתיכה ממנו, שנראית לעין, "היקום הנצפה" כפי שהם מכנים אותו - היא היא משהו בחזקת משהו, משהו, משהו - מספר אסטרונומי. ואז, כל הדבר הזה, שמכיל כל כך הרבה ישויות, מקומות, כאב, אהבה uחוויות הארה, הופך במחי מחשבה אחד לגרגר מלח בתוך מלחיה. גרגר מלח ביקום ענק, שמכיל אינספור כוכבים ויצורים וקווי זמן מקבילים.
ואם אין לאלוהים מטר, חיצוני לעצמו, בו הוא מודד את הבריאה שלו - אז הכל יחסי. אין גם מטר של סבל, או של עונג, של טוב או רע. המטר קיים, ותקף, "אובייקטיבית", רק בתפיסתנו המוגבלת. הרוצח הסדרתי והנערה שנרצחה אצלו ברכב, הן חוויות תקפות באותה רמה. אנחנו תופסים את הנאצים כרוע האולטימטיבי, רק כי היינו צריכים, משהו, בקצה הסקאלה, כדי לקבוע שזה הרוע האולטימטיבי. ובעיניי מי זה בכלל רע? כמה החלטות שונות של פוליטיקאים מאחורי שולחנות גדולים - וכל העולם היום היה צופה היום בסדרות בגרמנית בשירות הסטרימינג ב"NetzFlimmern" והיהודים היו נחשבים לרוע האולטימטיבי שמוגר מהעולם בדרך להתפתחות האנושות. הכל עניין של פרספקטיבה. לחילופין, מה אם היה בחור בשם "שמיטלר" שהיה רוצח 60 מיליון. או שלא היה היטלר, או שהוא היה, נניח, מתקבל לאקדמיה המזדיינת הזו לאומנות והיה צייר כל חייו, ולא הייתה מלחמת עולם שנייה. מי היה אז נחשב לרע האולטימטיבי? ג'ינגיס חאן? אוסמה בן לאדן? שרדר? ואם נגיד לא היה רצח בעולם? לא היה קונספט כזה. אולי הרע האולטימטיבי הזה זה שחתך בכביש? האם האריה שטורף את האיילה הוא רע? מהפרספקטיבה שלה - בוודאי. זה שדרך על מישהי בטעות בתור לסופר? אם אין אמצעי מדידה, אין דרך למדוד. אי אפשר למדוד שום דבר.
זה לא רק עניין של קנה מידה, מה "יותר טוב" או "יותר רע" - עצם ההגדרה שלנו למה זה "שלילי" או "חיובי" נובעת ממנגנון ההישרדות האנושי, שעבורו לחיות זה טוב - ולמות זה רע, לחוות עונג זה טוב - ולסבול זה רע. וההגדרות האלו תקפות, אבל רק מפרספקטיבה אנושית. ברמה האבולוסטית - אין באמת טוב או רע. אם נגיף אכזרי ישמיד תוך שבועיים את כל האנושות - האם זה טוב או רע? לאנושות חידלון הוא אסון, אבל לאמא אדמה זה יכול להיות נהדר, וגם למיליארדי ציפורים, דגים, עצים וחלקיקי תחב שיגדלו על הריסות ערינו. האם אמא אדמה והאנושות יושבים בבית המשפט ומעלים טענות בפני אלוהים?
כש"הכל אחד" - הכל זו לא רק אותה תודעה - זה ממש אותו חלקיק. קוואטר קטן וחסר מסה, שנע במהירות אינסופית, מהר כל כך, שנדמה לנו שהוא נמצא בכל מקום, שהוא כל החלקיקים יחדיו ובבת אחת. כמו להבים של מאוורר, שמסתובבים מהר כל כך, שאנחנו לא יכולים להעביר ביניהם את היד, ויוצרים מעין חוויה של מוצקות. אותו קווארק אלוהי יוצר אשליה של אינספור יקומים של זמיליונתאלפים מטר - רק שזה למעשה אותו חלקיק, שמקבל צורות שונות ביטויים שונים. חיבורים שונים של רסיס אלוהי עם עצמו יוצרים עגבנייה, או אורניום או נוזל זרע.
זה המשחק האולטימטיבי. המשחק היחיד והגאוני שאלוהים יכול היה לשחק עם עצמו. כי אם יש לך אינסוף זמן, ואינסוף מקום, ואינסוף אפשרויות מקבילות - אתה לא יכול לאפשר לעצמך להשתעמם לנצח. אתה לא יכול לדעת שאתה גוליית כשאתה דוד, שאתה בעצם הנערה שאותה אתה רוצח באוטו. אתה חייב לשכוח. רק ככה תוכל לחוות. וזה נראה לנו, אכזרי, וכואב, ולא צודק, אבל על פי איזה מטר אנחנו מודדים?
ואולי המטרה שהוא שם לעצמו היא להיזכר, להיזכר שהוא אלוהים בכל פעם מחדש. להיזכר שהוא היטלר, ושמיטלר, וחייזר, וגוליית ומיכאלנג'לו. אולי אז גם פחות יבוא לו לרצוח כי את מי הוא רוצח אם לא את עצמו? ואם אני בן אדם, ואתה בן אדם, והסכמנו להשתמש במטר מכשיר מדידה, ואני יודע שסבל זה פחות נעים, אז אולי אני לא רוצה לגרום לך-לעצמי לסבול.
משחק כזה. של שכחה והיזכרות אינסופית.
"מעניין איך זה יהיה לנסות ולתפוס את האינסופיות של הבריאה במילים מוגבלות, ולכתוב על היותי מחשבה של אלוהים", חשב אלוהים, ופיזר פירורי לחם, השאיר רמזים כדי למצוא את דרכו חזרה אל האחדות. "מעניין איך זה יהיה לקרוא את השורות האלה ממש".
האורגזמה של אשמה
אשמה טובה בשחמט. ובוויכוחים.
אשמה תמיד מתוקתקת. בשמלה שחורה עם מחשוף מחושב ועקבים…. שפתיה אדומות כמו ציפורניה. ועינייה ממוסגרות בקווים עדינים של קמטי תחילת גיל העמידה, יחד עם מסקרה שחורה כמוות, מציגות תמיד בלנד עשיר של אכזבה, שיפוט וטעמי לוואי עדינים של תקווה. כמו יין מגפנים שגדלו ליד שורה של שיחי אוכמניות שחורות ואמורים לקבל מהן טעם. בחיים לא טעמתי אוכמניות ביין שלי.
קצת מתסכל לשחק שחמט עם אשמה. היא תמיד נמצאת צעד לפניי. כאילו היא כבר צפתה במשחק שלנו מבעד למצלמת אבטחה נסתרת בפינת החדר. ויודעת כל מהלך שלי מראש. נוכחותה מלווה אותי תמיד, גם כשנראה שהיא לא בסביבה, אני מרגיש שהיא עוקבת אחרי בעיניים בוחנות. היא מרבה לשתוק, ולרוב מבט אחד שלה מספיק להקפיא גם אותי, וכשהיא מדברת היא עושה את זה לאט ומדויק. כל מילה מחושבת כמו מהלך מבריק של קספרוב.
אני רוצה לספק את אשמה. לחדור אליה בעוצמה, לראות את עינייה נעצמות ולהרגיש את ציפורניה שורטות את גבי, כשהיא שוכחת את כל האסטרטגיות והמהלכים. לעשות אותה בגסות, ככה שיכאב גם לה. שתתפוצץ באורגזמה שמיימית ותעלם לנצח. אחוזתה המפוארת ודאי תישאר לי כירושה, עם האח שמקושט בשיש, שעליו עומד שעון החול הענק עם החלקים מזהב, שתמיד נשפך, ולא ברור לי מתי היא מספיקה להפוך אותו בין לבין. והמיטה עם סדיני הסאטן. סדיני השטן. או לפחות לגרום לה לחייך. אפילו שחיוכה לרוב ציני, יש משהו נעים בלראות את שיניה הצחורות, את עינייה הירוקות והיפות כרעל משובח, נעצמות, את ראשה נשען לאחור על כיסא הנדנדה שלה לכמה רגעים. ופשוט להקשיב לבערת העצים בקמין, כשאני שוכח לרגע מהכלים שעל הלוח.
אשמה קמה מוקדם בבוקר. ולא משנה מתי אני אקום, היא כבר ערה. עם קפה לאטה מהביל וחזק, שריחו ממלא את החדר, ואותו המבט המאוכזב של "עכשיו קמים?" מבלי שתצטרך לומר מילה, אם ישנתי יותר מדי כי הגוף שלי היה צריך את זה, ואם ישנתי מעט מדי כי רציתי להנות בערב. וקמטים עדינים - עדינים שאומרים "ידעתי" בצידי הפה, שהבוטוקס כבר מתחיל להתפייד לאורכם. לא משנה מה אעשה, אשמה מוכנה עם ארסנל של נשקים ומהלכים, היא תמיד ערה לפניי, והיא תמיד תמצא במה אני אשם, זה לא באמת משנה מה אעשה.
לפעמים אני קולט אותה מגניבה אליי מבט מבעד לוויליון הכבד, כשאני חוטב עצים בחצר, היא מעבירה את עינייה אל האסם והתרנגולות שמקפצות על הגבעה, כאילו לא הביטה בי במיוחד, אבל נדמה לי שאני רואה שם שביב של חרמנות, שהיא נהנית לראות את השרירים שלי מתכווצים ממאמץ כשאני מניף את הגרזן פעם אחר פעם, וגופי מרוח זיעה מבריקה. ולפעמים אני תוהה אם זה רק רעב, והיא בכלל רוצה לבשל את בשרי בקדירה ענקית עם פטריות יער, קינמון ויין בניחוח אוכמניות שחורות. או אולי גם וגם. לזיין ולאכול, או לאכול ולזיין.
אני לא יודע כמה זמן אני כבר גר אצל אשמה. לפעמים נדמה שמאז ומעולם. הריהוט באחוזתה המפוארת מתחלף מדי פעם על פי צו האופנה העכשווי. לפעמים אנחנו עיתונאי מצליח עם בלורית מוזהבת והסלון של אשמה מלא בפוסטרים של גל גדות, בר רפאלי וליהיא גרינר ובכניסה מחכים לנו צלמי פפראצי מסביב לשטיח אדום עשוי לבד, ואני אשם בזה שעבדתי היום רק 11 שעות ויש לי עוד 3 כתבות לסיים, ובזבזתי את הזמן שלי על ערב עם חברים. זה מצחיק, כי בעבר הרחוק ביתה היה פארק מלוכלך בירושלים, והמטרה במשחק השחמט הייתה דווקא לשבת ולשתות וודקה זולה על המדרגות, והיא התקשרה דווקא כשהייתי מתעצל לצאת מהבית בקור ונשאר מול סדרה מטופשת בערוץ 3. כעת יש לה אולם רחב ידיים, מלא בפסלים מוזהבים של הבודהה בגובה שלושה מטרים, מזרני יוגה ועשן תמידי סמיך של קטורת ומרווה, ואשמה מגיעה לביקור, כשהיא נראית קצת עייפה המסקרה שלה גושית, כשאני אוכל חטיף מלא כולסטרול משקית או נוטר טינה.
נראה שלאשמה אין באמת ערכים. למרות הארשת הרצינית שהיא לובשת. אשמה היא שחקנית אופורטוניסטית, תמיד משתפת פעולה עם הצד המוביל במלחמה. פעם זו הקריירה, פעם ההתפתחות הרוחנית ופעם "לחיות את החיים עד הסוף", עם כמה שיותר סמים ואלכוהול. אין לה באמת אג'נדה משל עצמה. אבל המחשוף בשמלתה גורם לי לשכוח זאת מהר מאוד. היא כל כך אסופה ובטוחה בעצמה, שלא ייתכן שאין לה מטרה. שהכל בשבילה משחק. שהיא שרמוטה שמזדיינת עם כולם.
לעיתים מתבהר לי - לעולם לא אצליח לספק את אשמה, או לנצח בוויכוח. המנגנון בנוי כך שתמיד אהיה אשם במשהו, ואולי יהיה חכם יותר לשחרר את האחיזה בשליטה. עצם המפגש עם אשמה נותן תחושה של עונש, תחליף לאחריות אמיתית, וכולא אותי בעמדה שמונעת ממני לראות זוויות אחרות של המצב ואת מלוא ההשלכות של מעשיי. תקוע בלופ אינסופי. לעולם לא אצליח להביא את אשמה לאורגזמה המיוחלת.
ופתאום אני מביט בעצמי בחמלה, ורואה את היופי שבחוסר השלמות - בפגמים ובפצעים, בשגיאות הקטנות, בדברים שאמרתי ולא אוכל להחזיר, בסדקים הזעירים שהותרתי בלבבות, שליי ושל אחרים, צלקות שיישארו שם לעד. וגם בזה - יש משהו יפה. בהיותי אנושי.
המשחק ממשיך כמו תמיד לעבר ההפסד הבלתי נמנע, אבל הפעם אני לא מחכה לעוד מהלך מתוחכם שיוריד אותי לברכיים. דווקא כשנראה שידי עשויה להיות על העליונה, אני נעמד ומסתובב. "לאן אתה הולך", שואלת אשמה אבל אני לא מגיב ומתחיל לצעוד הרחק מהשולחן. "מה נראה לך שאתה עושה?", היא צועקת לעברי. "מי בכלל היית בלעדיי, יא אפס", היא צורחת, כשהאיפוק מתקלף ממנה יחד עם שאריות של מייק אפ. היא מרימה את מלכתה מלוח המשחק וזורקת אותה לעברי בעוצמה, היא פוגעת בעורפי בעוצמה וכאב מפלח את כל גופי, אך אני ממשיך ללכת. נדמה לי שקצת דם ניגר מהפצע, אבל אני לא בודק, לא רוצה לתת לה את הסיפוק מהשחמט האחרון.
אני תוהה, אולי אני בכלל בראתי את אשמה, ואת האחוזה שלה, את קמין השיש, סדיני השטן ואפילו את שעון החול, שאיכשהו מצליח לתקתק. שכולם נמצאים בראש שלי. שאני זה שחוטב את העצים בשביל אח השיש של אשמה, שאני זה ששוחט את התרנגולות שבצלחתה ובוצר מדי קיץ את הענבים שבכרם, ואין שם בכלל שום אוכמניות שחורות.
אני אוהבת מולטי-פוקל ולתרום לנשים מוכות
אנחנו, עומדים בשורה, בזה אחר זה, מחכים לתורנו עם המיקרופון שלוף בידינו. אחד אחרי השני, בלי לתת לה הפסקה, מקסימום כוס מים. דוחפים לה אותו לפה. "מה בעצם קרה שם?", "מי שבר למי את הלב?", "עברת תקופה של דיכאון?". חרמנים. לכותרת. מי ישאל הכי חזק? מי יגע בנקודה הכי כואבת. מי יצליח לגרום לה להזיל דמעה מול המצלמה? עוד רגע הסרטונים שלנו ישלחו למערכת ויהפכו לקליק-בייטים להמוני ישראל במדורי הרכילות של באתרי החדשות הגדולים. אמהות מאשקלון יכתבו שהיא בכלל זונה, והן ידעו זאת במשך כל העונה של "האח הגדול".
אני עמוד שם בתור, ממתין, ורואה אותה נשברת. "די! אני לא יכולה יותר", היא אומרת ליחצנ"ית. אבל זה לא נגמר. ליח"צ יש מחויבות, כלפיי. היא בפירוש ציינה במייל שהדוגמנית השברירית תדבר על הפרידה הטרייה שלה. ואני לא באתי לכאן סתם, לא בשביל המשקפיים, ולא בשביל הקופון שקיבלתי כדי לקבל זוג בחינם בקניון, ובטח שלא בשביל גיוס הכספים. לנשים שעברו אלימות.
***
"היי, מאמי", אמרה לי היחצנ"ת בפתח שיחת הטלפון כמה ימים לפני כן, "יש לי תערוכה חדשה ומהממת, בגלריית שקר-משוקר, שעוסקת בנשים חזקות - ובראיית העולם שלהן - ראיית עולם דרך המשקפיים של מותג ענק. יגיעו המון סלבריטאיות דרג ג', ואפילו זוכות ריאליטי לעתיד, כדי להצטלם ליד הצילומים שלהן בשחור-לבן עם משקפיים, וכל זה למטרה טובה. אני אומרת לך באופן אישי, שהדוגמנית הכי מדוברת בביצה, תגיע להופעה פומבית ראשונה מאז הפרידה, והיא מוכנה להתראיין על זה".
"מאמי תקראי לחברות הסאחיות שלך", בא לי לענות ליחצנ"ית ששכחה מקיומו של הוואטסאפ, "אין לי שום רצון להגיע לאולם בפתח תקווה ב-10 בבוקר, ולשתות קאווה בכוסות מפלסטיק", אבל אני מסתפק ב"תודה רבה, יקירה. תעבירי לי את הפרטים במייל ואני אבדוק".
זה נראה כמו אירוע קוקטייל חגיגי ונוצץ, אבל זוהי למעשה זירת מלחמה. כמו מלחמות על טריטוריה, ודגמים של ספינות מעץ המפוזרים על מפה ענקית, כשגנרלים גברתנים ורמי מעלה בבונקר צבאי גדול, ולא מספיק מאוורר, מניעים אותם לכאן ולכאן בהתאם להתקדמות הקרבות - בונים תרחישים על דפי הנייר הענקיים, עליהן מסומנות באדום ערים גדולות בהם חיים להם אלפי אנשים. כך למדתי לחיות, סברס הפוך - רך מבחוץ וקוצני, ומיליטנטי, עמוק בבונקר של נפשי. נראה קליל, זורם וחייכן בחוץ, אך מתחת לשריון הפאייטים, הבלייזר והבלורית - הייתי שילוב של יעקוב דורי, ריבנטרופ וג'יניגיס חאן.
עולם הזוהר נראה עטוף בשמלות נצנצים, מגולגל בשטיח וטבול ביין קאווה, ממלכה נשית, אסתטי ומתוקתקת לכאורה, אך מי שמכיר אותו מקרוב, רואה את הגבריות המיליטנטית שפורצת מתוכו.
למה אנשים עוד מתקשרים בימים אלו? אני תוהה, ככה. בלי לתאם שיחה, בלי לבדוק מול היומן או להתכונן נפשית, פשוט לוחצים על סמליל הטלפון הירוק, עם השפופרת שאף אחד לא נוגע בה כבר 20 שנה, ומצפים שאזרוק את כל מה שאני עושה ואדבר איתם על קמפיין למשקפיים. בחוץ, אני אמנם רך, ורדרד ומנוקד, כמו חתיכת צבר על צלחת, אך בפנים התותחים רועמים והפגזים שורקים. למה היא קוראת לי מאמי? נפגשנו פעם אחת בחיים, תוך כדי אירוע השקה כלשהו והחלפנו 3 מילים. מתי קודמתי לדרגת "מאמי"? האם סיכות הביטחון איתן היא חיברה את הדרגות לשרווליי דקרו אותי לרגע, כמו המחט ממכונת התפירה הישנה - ואולי אני היפהפייה הנרדמת, ואני בכלל חולם את כל זה.
***
ממש כמו מערכת צבאית, לא ברור את מי כל הדבר הזה משרת… את "העם" עליו היא אמורה להגן? או במקרה שלי, כחלק ממערכת "התקשורת", לספק לו מידע? את "העורף"? אותו עורף עליו הונחו בעדינות שיערות שהוברשו היום אחר הצהריים המספרה של ITZIK BITTON לקראת אירוע המסטיקים החגיגי?
כולנו נלחמים, זה בזה, על כותרת, על כמה מילים מהדוגמנית על הפרידה מבן הזוג. אני רואה אותה עומדת שם בהשקה של משקפיים, שאיכשהו לכאורה, בכאילו, נקשר לאיזה מטרה טובה של עמותה למלחמה באלימות כנגד נשים.
***
אשת יחסי הציבור ממשיכה לנסות לשכנע. "רק עוד ראיון אחד", הוא מתעקשת, "הוא ישאל אותך רק על הקמפיין…?", היא מסתכלת עליי בתחינה שאאשר את דבריה. משהו בי נשבר. אני לא מסוגל לשקר. הקמפיין הזה לא מעניין אף אחד. אני לא יכול לשלוח לעורך שלי כותרת של "אני אוהבת מולטי-פוקל, וחשוב לתרום לנשים מוכות".
"הוא לא ישאל אותי רק על הקמפיין! זו העבודה שלו", אומרת הדוגמנית הצעירה והנבונה בעיניים דומעות ליחצ"נית, ששוב שולחת אליי מבט של "תגיד שכן".
כולנו בין הפטיש לסדן. הכוכבנית קיבלה הוראה מאיזו סוכנת שישובת מאחורי שולחן זכוכית גדול - להגיע לאירוע נוצץ, רגע אחרי פרידה מתוקשרת כדי להראות חיוך צחור ועניינים-כרגיל, היחצ"נית צריכה לספק לי מה שהבטיחה, ואני צריך לספק לעורך כותרת, שצריך להראות מספרים של הקלקות למנהל האתר, שצריך לתת דין וחשבון למנכ"ל. המערכת משומנת, חומר הסיכה נשפך ממנה על השטיח, ואני עוד בורג קטן. שאלפי ברגים אחרים היו שמחים להשתחל לאותו חור בא אני נמצא.
אך מה יקרה אם כל הברגים יבינו שהם רק ברגים, ולא פתיתי שלג, או גם וגם, אבל במערכת הזו הם משמשים כברגים. מה יקרה אם כולנו נניח לרגע בצד את הרצון "להתברג" גבוה במערכת, להביא כותרת, להתקדם עוד שלב. זה יהיה המרד הכי נוצץ בעולם.
"אתה תשאל אותה רק על הקמפיין, נכון?", שואלת היחצנית המיואשת שבעצמה לא מבינה כבר מה היא רוצה שאשאל, ורק בא לה לשוב לדירת החדר שלה ברחוב פינסקר בתל אביב כדי להדליק שאכטה מול הנטפליקס. אני לא מסוגל לשקר יותר, להגיד שאני אשאל אותה רק על משקפיים. אני משפיל עיניים. משפיל עיניים בגאווה, הפעם אני בוחר שלא לשקר, ברור לא אשאל אותה רק על הקמפיין, אני מסתכל לה בעיניים האדומות ולא רוצה לשאול אותה דבר, אני מסרב להיות עוד אחד בשורת הכתבים הזו. ושישרף המולטי פוקל!
האלוהים שבנמלה: כך נפלטתי ממכבש התודעה של המטריקס
המערכת מעוותת אנשים, מעקמת זהויות. כמו בסרטונים האלו, בהם מכבש לחץ שמופעל על חפצים, צעצועי פלסטיק ומכשירי אלקטרוניקה שונים עד שהם מתפוצצים, ואי אפשר להוריד מהם את העיניים. הסקרנות שבלראות את החלקים הקטנים של הטלפון עפים לכל עבר, את העין של ברבי יוצאת ממקומה, יש משהו מספק בלראות את נקודת השבר.
במקרה הזה המכבש הוא המערכת, העיר, המטריקס, או איך שלא אקרא לזה, החפצים הם בני אדם. היא לוחצת על הנפשות עד לכדי פיצוץ. יש מי שזה יוצא אצלו בחרדות, מי שזה מתפוצץ אצלו בסרטן או רק באולקוס, יש את אלו שפורקים לחצים בצעקות על הכפופים להם או על ילדיהם.
ואני זכיתי איכשהו להתגלגל אל מחוץ למכבש, כמו גולה קטנה, שאיכשהו במקום למעוך, הלחץ פשוט העיף אותה החוצה בשלמותה. כעת אני עומד מחוץ למערכת ומביט במכונה הענקית והמפלצתית הזו. יושב בחווה ירוקה, שנמצאת קצת מחוץ לזמן ומחוץ לרשת העכביש. לא צורך נעליים של נייקי, ולא שותה קולה, אוכל מעט, מכין מרק מחוביזות וכמה ירקות שנשארו מאורחים. לא צורך, לא צריך, יכול לחיות כך לנצח.
לא ברור לי איך זכיתי בלוטו התודעתי הזה, מה קרה שעפתי ככה אל מחוץ למערכת, הרי הייתי עמוק בפנים, רץ אחרי תלוש שכר כחוש כמו פרה בשנת בצורת בתוך גלגל עכברים ענק, רק כדי לשלם שכר דירה שיאפשר לי לגור בדירה ממנה אני יכול להגיע לאותה עבודה, מדווש על אופניים כי אין לי כסף לרכב. רץ אחרי תהילה, כדי להרגיש שלקיום הריק שלי יש איזו משמעות אם ההמונים יכירו בו. רץ אחרי סקס, כדי לתת לגוף רגעים של סיפוק, שאולי ישכיחו את הלחץ. מתחזק איזה פרסונה מחוייכת בפייסבוק, כמעט מאמין שזה באמת אני. חייתי על חלומות שמכרה לי התקשורת שהייתי חלק ממנה, והמשכתי לקנות, רק על מנת שאוכל להמשיך לתפקד כעוד אום באותו מכבש תודעה ענק.
נולדתי מחדש. כל קשר ביני לבין האדם שקראו לו "איליה" לפני עשור נראה כלא קיים. שני אנשים שונים בתכלית שבמקרה חולקים את אותה ביוגרפיה ופירושים נפרדים לגמרי שהם נותנים לה. הבוקר קמתי מחלום על האירוויזיון, על איש הפקה עצבני שממרר את חיי עובדיו במופע הענק הזה. כמו רפלקציה על חיי הקודמים, והבנה עמוקה שאני לא רוצה לחזור אליהם. לא מזהה כמעט את הדמות שהייתי, הדמות ששיחקתי במשחק ההוא. העטיפה כמעט אותה עטיפה, ההפתעה שבביצת ההפתעה התחלפה. הפתעה!
האם זו ידו של המקרה, שאיכשהו זכיתי להפלט שלם מן המכונה? אולי איזו קארמה טובה מגלגול קודם שאיכשהו שיחקה לטובתי, עם שרשרת אירועים - העובדה שהגשמתי את החלום הגדול שלי - ולא סופקתי, שהוציאה אותי למסע, המפגש עם הפסיכדליה, מגיפה עולמית שגרמה לי לרצות לברוח מהסגר ולקנות כרטיס לאמריקה הלטינית, מלחמה שגרמה לי לברוח מהעיר, ועוד מאות אירועים קטנים שהביאו אותי לדק העץ ממנו אני משקיף כעת לכנרת. אולי זה אני, אמיץ, חכם ובעל תושייה יותר מכולם? אולי אני בכלל דמות, איזה שחקן קטן על לוח השח-מט של הבריאה, במלחמה בין "הרע" ל"טוב", בין המערכת המשעבדת לחופש התודעתי, וכל המסלול האישי שעברתי נועד רק כדי שאכתוב את השורות האלו, ומישהו יקרא אותן, עוד מהלך קטן במשחק הקוסמי הגדול. אולי אני מגלם תפקיד קטן במסעה של התודעה האנושית להתעוררות, לשחרור, יציאה מהמטריקס. אולי כל התודעות עתידות להגיע לשלב הזה, בגלגול הזה או עוד 500 שנה או 2732 שנה, בזמן שבכלל אינו לינארי. אולי אני במקרה נמצא באיזה שלב מתקדם בכל המשחק הזה, בזמן שהאנשים שצועקים במשרד פשוט נמצאים בשלב מוקדם יותר, אבל כולנו נוכחים על אותו לוח בו זמנית. אולי אני לא זוכר את כל גלגולי השעבוד והאשפתות שחוויתי, בשלבים הקודמים. אולי אני האדם היחיד שקיים, וזה המשחק שלי, ואולי מי שקורא את השורות האלו, הוא האדם היחיד שקיים, והן נכתבו על ידי מערכת אינטליגנציה מלאכותית שנועדה לתת לו פוש להתעורר. אולי כולנו אותה תודעה, הבוס שמשפיל והעובד שמתכווץ, מרק צוקרברג והנזיר שתמבודד בהימלאיה, הכותב והקורא. אולי הכל נכון גם יחד, ואני גם כלי חסר משמעות במשחק ענק, וגם סוג של משיח, וגם שורת קוד במחשב, קיים ולא קיים, חתיכה מתודעה אלוהית וגם נמלה קטנה בתוך יקום ענק שחושבת שיש לה משמעות ענקית, ואולי אני אלוהים שחווה את עצמו דרך נמלה שחושבת שיש לה משמעות.
ואולי זה בכלל לא משנה. אני מביט על פרחי הגדילן שמתייבשים להם באור השמש האביבי של אפריל, בציפורים שחגות מעל השדות, בפרפרים הלבנים שאוספים צוף, וכל הרעיונות הגדולים האלו קורסים מבלי ליצור דציבל אחד של רעש, מתאפסים מול הקיום עצמו. מתפוגגים להם אל תוך הרגע הזה.
הכול הפוך: סלפי מעוות של הקיום
הכול הפוך. עבדו עלינו. גרמו לנו להאמין שצריך יותר כדי להיות מאושרים. יותר כסף, יותר הצלחות, יותר סקס, יותר שרירים או חומצה בשפתיים וסיליקון בשדיים, עד שהתעוותנו לתוך איזו תבנית בה אנחנו כבר לא נראים כמו בני אדם. תמיד צריך לרדוף ולהשיג משהו, ואחרי שאתה משיג אותו - להשיג את הדבר הבא, אם זה עוד ספרה בתלוש השכר או מספר במד הזיונים. אותה תבנית, אותה נוסחה פשוטה עד טמטום - מטמטמת את כולנו: "יותר".
מה שאנחנו קוראים לו "מציאות" הוא למעשה הדמייה, תמונת סלפי של התודעה. אבל על המסך נשקפת לנו תמונה הפוכה. הימין הוא שמאל והשמאל הוא ימין. ובפריים יש איזה כיתוב שאמור לרמוז לנו שמשהו לא בסדר - שמשהו פה הפוך, שהכול מעוות. אבל גם הוא משתקף הפוך. אבל במקום לשבור את המסך, אנחנו לומדים לקרוא כתב מראה.
אנשים סביבי רצים, בוכים איך הם לא מצליחים לסגור את החודש עם הכנסה משפחתית של ארבעים אלף ש"ח, ואז הולכים לקניון כדי להפיג את התסכול, לארוז אותו בשקיות ניילון עבות עם לוגואים של החברות הגדולות. נעלי ספורט בלי לעשות ספורט, או ג'ינס חדש, שכדי להכניס אותו לארון יש להיפטר מג'ינס אחר. את הג'ינס שקנו רק לפני שנה הם מניחים על ספסל ברחוב, כדי להרגיש שאולי זה לא באמת בזבוז, כדי להתעלם מהאבסורד שבמעשיהם, אבל אפילו ההומלסים ברחוב לא צריכים עוד ג'ינס. שום דבר שנקנה בכסף לא יעזור. עוד כוס וודקה עם משקה ורדרד והרבה קרח בשבעים שקל במועדון אפלולי, לא ימלאו את החור הפנימי.
הייתי שם, על מסלול הריצה האינסופי הזה. עוד תארים, עוד הצלחות, עוד כוס וודקה. כשכולם לידי רצו, לא הייתה לי ברירה אלא להבין שזה המשחק. רצים. רצים. רצים. עד שמתים. אמרו לנו שאלו החיים, ואנחנו האמנו.
בני אדם הם חיה חברתית. ואם כל הלהקה שלנו עושה משהו, איך אנחנו אמורים לחשוב שיש בכלל אופציה אחרת? המגניבוּת - איזה כלי עוצמתי. כולם רוצים להיות מגניבים. לטפס בסולם החברתי. אם תלבש את הג'ינס הנכון אולי תהיה מגניב כמו מרגי. לוקחים אנשים, הופכים אותם לכוכבים, ואומרים לנו שאם אנחנו רוצים להיות כמוהם - טבעי שנתלבש כמוהם, נאכל כמוהם ונשתמש באותו טלפון כמוהם. למה לעזאזל חברה טכנולוגית שמייצרת צ'יפים ומצלמות אחוריות צריכה "נבחרת" של סלבס שיצטלמו עם המכשיר שלהם? ואנחנו קונים את הטלפון המטופש, רק כדי לצפות בו בקטעים מאותה תוכנית ריאליטי שממליכה ילדים בני שש עשרה, והופכת אותם לכוכבים ששוב מוכרים לנו טלפון מסדרה חדשה יותר. וכשכבר אין מה לחדש בטלפון, מסבירים לנו שזה מגניב שהמסך מתקפל, או מתעקם, ואנחנו ממש צריכים אותו, ותמונת הסלפי שלנו מתעקמת עוד יותר.
נדמה שגם המשועבדים ביותר, גם עכברי המירוצים עם השרירים הגדולים ביותר ברגליים, יודעים עמוק בפנים שהם חיים בסלפי מעוות של הקיום. שכל המערכת הזו בנויה ממיליוני פיקסלים קטנים, ושרק אם נתקרב מספיק לכל רכיב במערכת, נתמקד מספיק בכל נקודה בתמונה המלאכותית הזו - אבני הבניין שלה ייחשפו. מערכות השליטה, מערכת החינוך שהופכת אותנו לחיילים נאמנים, מערכת הבריאות שמתעקשת לטפל רק בסימפטומים ולא באורח החיים שגורם לנו לחלות. המערכת מייצרת את הבעיה ומתיימרת לספק את הפתרון, וכשאנחנו מוצאים את עצמנו חולים ותשושים נפשית, מגיעה הפסיכיאטריה "לעזרתנו". כדי שלא נקרוס לגמרי וכדי שנמשיך להיות עכברים במירוץ, המערכת ממהרת למצוא מענה ל"בעיה" - לתייג ולסמם אותנו כך שנוכל להמשיך לתפקד, שלא נשקע עמוק מדי בדיכאון, אך נהיה מטושטשים מספיק כדי לשכוח שאנחנו במלכודת.
הכסף הוא הדלק הפשוט ביותר עבור המערכת. אבל כדי לייצר אשליה של מורכבוּת, נזרק אל האוויר איזה ספר שמסביר ש"כסף זה לא הכול בחיים". מי שחושב שהוא הצליח לחמוק מהמרוץ אחר הממון, מוצא את עצמו באופן בלתי נמנע במרדף מסוג אחר. יותר חוויות, מערכת יחסים יותר מושלמת, או אפילו יותר הארה. גם כאן, במטרה למלא איזה חור שחור אינסופי, שרק שואב ושואב. נראה שקשה מאד לחמוק ממלתעותיה של מערכת השליטה.
מרחוק נשקף אור קטן. איזה סיפור מוזר על התעוררות רוחנית, פסל ענק של בודהה שעשוי מזהב, רעיונות על אהבה ושלמות פנימית שלא צריכה שום דבר, יחד עם גורואים רוחניים שנוסעים בפרארי ומסבירים לאולם של אנשים ששילמו שבעת אלפים דולר לסוף שבוע, שגם הם יכולים לקנות פרארי אם רק יוותרו על הפחדים ועל עשרת אלפים דולר - מחיר תוכנית ליווי ה-VIP שלהם. גם הרוח הפכה מטבע לסוחר, מי הלך ל"יותר" ריטריטים, מי קרא יותר ספרים. אורות, אורות כוזבים ומעילי עור התערבבו להם יחד במכונת הכביסה של המטריקס. מדיטציות שתיקה הושלכו לאותו מיכל עם תרגילים לבריאת מציאות ומשיכת מזומנים. ולהכל יש ריח כבד של מרכך ורוד, מתקתק ומלאכותי. ואיך אנחנו בכלל אמורים לדעת לאן ללכת בתוך תוף הרעיונות המסתובב הזה שרק מגביר מהירות עם כל אלפי ספרי העזרה העצמית שיוצאים מדי שנה, ומסבירים לנו שככה, בדיוק ככה ולא אחרת, צריך לחיות.
***
ואני, גם אחרי שראיתי את נצנוץ האור, המשכתי לרוץ. ביד אחת ארנק וביד השנייה מזרן יוגה. בלילה, אחרי שתים עשרה שעות עבודה, ירדתי מגלגל העכברים כדי לחזור למיטה ולקרוא עוד פרק ב"כוחו של הרגע הזה"*. ותהיתי לאן מחובר המיסב של המכשיר הענק הזה. האם יש שם איזו טורבינה שמייצרת חשמל? מי מרוויח מריצתינו בגלגל העכברים? מי נהנה מכל השעבוד הזה? האנשים שבראש הפירמידה לא נראים מאושרים במיוחד, לא ביבי, לא צוקרברג, לא בזוס וגם לא הרוטשילדים למיניהם.
אילומינטי? אנשי לטאה? ישויות חושך חסרות גוף מהממד הרביעי? סלבס ששואבים אדרנוכרום* שמייצר גופם של ילדים קטנים שנחטפים לפדופיליה? כאילו רצינו לצייר את הרוע המושלם, גם אם הייתי מנסה לא הייתי מצליח לספר סיפור יותר דמוני מזה. ואולי זה אנחנו, שפשוט התבלבלנו ונכנסנו עם עצמנו לסחרור. אולי אנו אלו שמשעבדים את עצמנו. ואולי גם זה וגם זה נכון. מישהו מציב לנו פיתיון, אנחנו אוכלים אותו בשקיקה תוך כדי שאנחנו תלויים על וו החכה ומתלוננים שהיא חותכת בבשרנו. וזה לא באמת משנה מי מחזיק בחכה. אולי, ממש כמו לדג, אין לנו את הכלים להבין. אבל מה שנדרש מאיתנו לעשות הוא פשוט - להפסיק לקפוץ על הפיתיון.
***
ככל שאני משיל מעצמי יותר "יותר"ים אני נוכח לדעת שהכול הפוך. פחות זה יותר, יותר זה פחות. על כל זום-אין על המערכת, אני משחרר את האחיזה שלי בה.
אני יושב על חוף פראי בכנרת. כל מה שאני זקוק לו נכנס לתיק הגדול שהבאתי איתי. אוהל, מזרן שטח, גזייה, צנצנת קקאו ומטען סולארי. הכול הפוך. ככל שיש לי פחות, רמת האושר שלי עולה. קירות הבטון התחלפו מזמן ביריעות הבד של האוהל. קרש עץ עליו מונח המחשב שלי הוא משרדי המפואר, המנגל בו אני שורף במבוקים כדי להרתיח קפה הוא כירת האינדוקציה, והבלטה הקטנה עליה מונחות כמה צנצנות תבלינים היא השיש.
אני מנוסה מספיק במעברים בין החיים בטבע לעיר, כדי לראות איך כל ביקור שלי בכרך מוריד לי את התדר, איך הכניסה אל הקוביות המסודרות שאנשים מעבירים בהן חיים שלמים סוגרת אותי. ממש לידי יושבים מחוץ לאוהל אנשים מבוגרים שמכינים קפה על מדורה קטנה, משפחות עם ילדים שמשחקים עם הכלב על החוף, אנשים שבחרו להתנתק. זה לא רק אפשרי, זה מתהווה ממש לנגד עיניי. אולי לא צריך הרבה יותר משקית אורז, בצל ועגבנייה? אולי החיים יכולים להיות גם כאלו?
אנחנו חיים בחברה של שפע, שכופה על עצמה מחסור. משמידים יבול כדי לשמור על מדד המחירים; מתקינים צינורות של מים נקיים שגם ככה אוזלים מאחיזתינו, מרססים ברעלים, שולחים מכונות קציר ענקיות שנראות כמו רובוטים מרושעים מעולם עתידני ואפוקליפטי, ואז שורפים את כל מה שעבדנו כל כך קשה כדי לייצר. כמעט חצי מהירקות שגדלים על השיחים לעולם לא יגיעו לצלחת. העולם מטבעו לא יודע מחסור, יש מספיק לכולם, צריך רק להסתכל.
אני יכול להשתעשע בשאלה מי מחזיק בחכה, אולי אפילו לעשות איזו סלטה באוויר עם פטרייה קסומה ולנסות לחזור עם תובנות, אבל זה לא באמת משנה. אני שוחה בין החכות, מריח את ניחוח התולעים שנישא אליי מהפתיונות. משתדל לא לנגוס. עם הזמן זה הופך קל יותר ויותר. מתהלך במערכת כמו רוח רפאים.
עמוק בתוך ההגדרות של המצלמה אפשר לבטל את היפוך התמונה של מצלמת הסלפי.
כאן, על החוף, בין הבמבוקים, נראה לרגע ששום דבר כבר לא הפוך.
____
*כוחו של הרגע הזה - רב המכר של אקהרט טולה נחשב לאחד מספרי הרוחניות המשפיעים והנמכרים ביותר בעולם, המציע תובנה פשוטה אך מהפכנית: שחרור מהסבל האנושי מתאפשר דרך חיים בהווה, מעבר למחשבות ולזהות האגו - ופותח שער לחוויה ישירה של תודעה שקטה, נוכחת וחיה.
*אדרנוכרום - חומר אמיתי שנוצר מאדרנלין, אך הפך למרכזן של תאוריות קונספירציה שטוענות שקבוצות סודיות קוצרות אותו מילדים לצורכי סגידה, הארכת חיים וסיפוק סדיסטי.
ביחד ננצח
ביחד ננצח. ביחד נכתוש, נכבוש, נרכוש.
המטוסים שלנו שועטים לעבר איראן, כמו הדם בעורקים לעבר זקפת המולדת. רק ביחד, עם אויב משותף. עם כלביא, עם כדינוזאור, עם כמלאך עם חרב. נחיה לעד על חרבנו. אנחנו ננצח, גם אם עכשיו הטילים מרסקים את חלונות בתינו, הרחובות ריקים וההתראות מפציצות את הטלפון.
"ביחד ננצח", נחדור אל מעבר לקווי האויב, נכה בו, אפשר גם בשניים, עם חברינו האמריקאים, נזרע חורבן במתקני הגרעין, ונגמור.
***
אינני פוליטיקאי, ואין לי מושג איך לסיים את המלחמה העקובה משפ*ך הזו, עם החצוצרות, המשדרים אל תוך הלילה והכותרות שמספרות על כמה אנחנו מנצחים, ומוכשרים וכמה המוסד גיבור. אני כאן על תקן הנביא. הנביא המשוגע - יש מי שיגיד - שקורא לנו להתעורר. טקטית, אסטרטגית ואורגזמית, אנחנו אולי עושים בדיוק מה שצריך, כדי למנוע מהעולם מעצמת גרעין קיצונית שזורקת הומואים מהגגות ומכה נשים שלא מכסות את הפנים והגוף בשכבות של בד וחשיכה. ייתכן ואנחנו צודקים, אולי החמקנים האמריקאים המבריקים מנוזל סיכה, בתי החולים שמתפוצצים בבאר שבע, והחפים מפשע משני הצדדים, מכל הצדדים, הם המחיר שעלינו לשלם כדי למנוע מלחמת עולם שלישית.
אני לא יודע. לא לי הפתרונים. ואני שמח על כך. אני מתנבא פה מעל המקלדת, כשאני בטוח ורחוק מההפצצות, על אדמות אירופה השלווה - וצועק לעולם: "פאקינג תתעוררו כבר" - אנחנו אחד. כשאנחנו הורגים באחינו, למשפחת המין האנושי, למשפחת התודעה באיראן - אנחנו הורגים בעצמנו. כמו יד ימין שמכריזה מלחמה על רגל שמאל. מה ההיגיון בכל ההרג מסביב? לא היינו אמורים לסיים עם השיט הזה, כאנושות, איפשהו בין וייטנאם לאפגניסטן? אבל אף אחד לא שומע, כשהסירנות מזמרות.
אולי הצעד הזה נחוץ. אבל נחוץ גם לצעוק: "די!".
כמו היפי עם סרט בשיער וחולצה עם סמל השלום, אני עומד מול בניין הממשלה וצועק: "Make love, not war". אבל מי רוצה לעשות אהבה כשאפשר לזיין את האויב בתחת?
הכול מתערבב ונכון גם יחד, אסור שלמדינה קיצונית תהיה גישה לנשק גרעיני, כולנו בני אדם, כולנו תודעה, עלים על עץ החיים שהוא אלוהים, קצות העצבים של הבורא. ביחד ננצח.
***
נאמנות. למי היא שייכת?
המלחמה החלה בזמן שאני בחו"ל. כלומר, לא המלחמה ההיא, שעוד נמשכת, אלא החדשה - זאת עם הניילונים וטראמפ. מלחמה בתוך מלחמה. בתוך מלחמה?
לא נעים לומר בעולם שאני מישראל בימים אלו. מבט חושד, שתיקה קצרה ברגע אחד יותר ממה שצריך, נהג אלבני שמוריד אותי מטרמפ, או "אנחנו אתכם". אני שגריר בעל כורחי.
בארץ אני לא מדבר על פוליטיקה. אבל פה אני נדרש להגן על המולדת. לתת דין וחשבון. "מה אתה חושב על מה שקורה בעזה?" ואני תוהה - מה לענות? מאיזה פוזיציה? מה דעתי האישית על האיש שיושב בראש? על הציונות? על הילדים ההרוגים בעזה? על קורבנות ה-7.10? האם עליי לספר על החברים שנרצחו, או על שמות ההרוגים שנכתבים על הפגזים שנשלחים אל מעבר לגדר? שכל זה אבסורד אנושי אחד גדול, שמלחמות זה הכי המאה ה-20 שיש, ושאנחנו בכלל בדרך למימד החמישי של התודעה, עידן הדלי. עולם חדש מופלא?
בשם מי אני מדבר? ישראלי? אדם? נשמה?
כמו חבר טוב, שצריך לסחוב את הבחור השתוי הביתה, אני יודע שהעם הזה, ששיכור כעת מהישגים, שמרים עוד כוסית על כל רמטכ"ל איראני שנופל, עולה על השולחן כשהוא רואה את סרטוני האיומים המגוחכים של האייתולות שנעשו ב-AI ממשתמש חינמי, ומתחרמן על הספות עם הג'ינג'י העשיר - יתעורר עם חמרמורת נוראית.
"מלחמת 12 הימים", הוקפץ השם, כשהמטוסים עוד היו באוויר. שזה כמובן פי 2 יותר מגניב ממלחמת ששת הימים. כפליים ניצחון, כפליים תהילה.
***
אנחנו הרי הטובים בסיפור הזה. דמוקרטיה, שלפעמים קצת צולעת, עם חופש ביטוי, מצעד גאווה ודירוגים גבוהים באירוויזיון. הם - דיקטטורה חשוכה שעלתה לשלטון במהפכה אכזרית. פעם בחורות היו הולכות שם לים בביקיני. ועל עזה בכלל אין מה לדבר - שם שלטון החמאס משתמש באזרחים כמגן, ורוצח את עובדי ארגוני הסיוע שבאים לעזור לתושבים.
אנחנו הרי הרעים בסיפור הזה. זו ההרגשה שאני מקבל בעולם. ערימות הבטון המפוזרות של עזה לא נראות טוב במצלמה, וגם לא ילדים בתור לחלוקת אוכל. המספרים מדברים: חמישים וחמישה אלף מול אלף שבע מאות. הרוגים. וכל הסיבות בעולם לא מסתירות את הסטטיסטיקה. ועכשיו פתחנו עוד חזית. אם כבר אז כבר. קוויקי. ויאללה בלאגן. וזה לא קצת סטנדרט כפול, בתור מדינה עם מפעל טקסטיל גרעיני בדימונה, להגיד שלאחרים אסור להצטרף למסיבה האטומית?
ואולי בכלל אין טובים ורעים בסיפור הזה. הכל עניין של פרספקטיבות. כל אחד צודק מנקודת מבטו. וכל צד מחזיק בקצת אמת. אף אחד לא הולך להרוג אם הוא לא בטוח שהוא צודק. איך וועדה בגן עדן מחליטים - אמת אבסולוטית או שכל אחד נשפט לפיד דתו או מצפונו? האם ייתכן שכולם צודקים וכולם טועים גם יחד? די כבר לחפש מי צודק. ומי התחיל. ו"המורה, תגידי לו". והמורה בכלל הלכה מזמן, והילדים צריכים להסתדר לבד.
יחד ננצח. אנחנו עם חזק. מקורבן לתוקפן, לקורבן, לתוקפן וכך הלאה. עד מתי? מעין דיאלקטיקה עקומה, שבה מה שעשו לנו מצדיק את מה שאנחנו עושים. והכול "בתגובה ל...", בשרשרת אינסופית, עד ממלכת דוד המלך, שבכלל לא ברור להיסטוריונים אם היה קיים. ופלשתים, ולהרוג כל עמלק "מעולל ועד יונק". וגם פרעה, ונבוכדנצר, והיטלר ותרפ"א ותרפ"ט. עד מתי אפשר להיות צודקים? מתי כבר נצא מהסבב הקרמתי הזה?
אין לי פתרון. אם היה - הייתי שוטח אותו כאן.
אני רק נביא משוגע ומותש שצועק: "די!".